Twice the Marrow: Original Hebrew Poems

 These are the original Hebrew poems that I translated for And Twice the Marrow of Her Bones, in chronological order:


27.3.97
הייתי עכשיו יכולה להיות

ילדה רגועה, עם חיוך על הפנים,

ולא אחת שעצבנית תמיד.

ילדה מלאה ביטחון ושלווה,

שלא מפחדת מכל צל.הייתי עכשיו יכולה להיות

תלמידה רגילה,

וילדה שהולכת הביתה מבית הספר

בצעדים מהירים וקלילים,

ולא מגיעה כואבת ומתנשפת

הייתי יכולה

לצאת לכל הטיולים והמחנות

שהפסדתי ושעוד אפסיד.

לישון בלילות, וחלומות טובים,

להשלים עם עצמי – אף אחד לא מושלם.

היו יכולות

להיות לי חברות

שבאות אלי ואני אליהן,

והכל היה יכול להיות מובן מאליו,

וברור, שזה מגיע לי באמת.

היה יכול להיות לי מה לעשות עם החיים,

לקבל אהבה מהאחיות

ולהפסיק כבר לבכות

ולהיות בת 14 וחמישה חדשים.

הייתי

        יכולה

                   להיות.
 ....................
2.4.97

אהבה

טוהר ילדות

תום נעורים

הדבר האמיתי מכל

הטוב, הנכון,

שאינו נכנס למסגרת נוקשה

של כללים

מגע בין הנפש לגוף

ילדותי, תמים

וכל כך

אמיתי

מגע של מלאכים

קירוב נשמות נפעמות

ותוהות

ומגלות

את הדבר האמיתי מכל

היפה מכל

אהבה.

....................
17.4.97

איך הכל היה אפל,

ייאוש, פחד, בדידות

הרגשה מיותרת בעולם הזה,

איך פתאום בא האור,

יד וחיוך, נגיעה תמימה, נתינת אהבה

והכל השתנה,

האהבה

היא כל יכולה.

....................

20.4.97

 אני קמה בבוקר -

אתה צף לי בראש.

הולכת לישון,

כששמך על שפתי.

אתה נמצא בכל מקום,

ממלא אותי,

האם גם אתה חושב עלי?

...................
31.5.97
קל לומר: "יש לו אחרת?
אין דבר, פשוט אשכח,
לא אחשוב עליו יותר,
הרי זה לא נורא כל כך."
קל לומר: "באמת שטויות,
יש המון עוד אחרים,
ואני והוא ממילא
לא היינו מסתדרים."
קל לומר, קל לדבר,
גבורתי היא במילים.
אך מדוע, בעת ביצוע,
נרטבים לי הריסים?
....................
24.8.97
לא דוחפת
לא מתבלטת
לא עומדת על זכויות,
לא עונה תשובות שנונות
רק עומדת
וסובלת
וסופגת
ומפסידה
מפחדת להטריד
מפחדת מביקורת
ביטחון עצמי - שואף לאפס
מיואשת
אבודה,
מתמזגת עם הקיר.
לכודה.
הלוואי והיה בי האומץ
רק לרגע קטן
להרים ראש
להישיר מבט
ולומר:
"אני כאן" ...
....................
26.10.97
נכון,
כבר אינה אוהבתו
מזמן,
נכון,
לא נשאר דבר מאותו סיפור
ישן,
והאש כבר כבתה,
השלהבת מתה,
הציפייה איתה,
ואינן.
ואיתן,
האו הבוהק, המסנוור, השמור
לאביר על הסוס הלבן.
אך מדי היפגשם
באקראי, ברחוב.
עדיין ליבה הומה ממכאוב,
כאילו ננעץ בו חץ
מלובן.
....................
30.11.97
והכל
נראה לפתע אפור,
הכל דהה,
הכל כהה,
עכשו נותר רק קור.
עיניים עיפות
נלאו כבר מלתהות,
מדוע,
ולמה,
איך,
עד מתי,
הכל נגמר בשבילי.
די.
....................
29.1.98
יש פנינה יקרה בנבכי נשמתי,
מצפה היא לבוא אמודאי
שיהיה די אמיץ ויצלול לתוכי,
די אמיץ להביט בעיני.
כי דמיתי אולי לצדפה מלב ים,
שברה לא בוהק, לא מרתק
וכי מי שירצה חוט לקשור אל תוכה
לסכין חדה יזדקק.
לא סכין, כי חיבה, אהבה של אמת
יפתחו הצדפה הסגורה,
ונדמה כי קשה היא, אם רק ינסה –
ומיד יגלה רכותה.
יש פנינה יקרה בנבכי נשמתי,
בהישג יד ממש היא נמצאת.
אך עיניים לכם עצומות ועוורות,
לעולם לא יראו האמת.
....................
19.3.99
אל תגידו לי,
אני יודעת לבד,
זה שאני לא עושה
זה לא אומר,
תעזבו.
תגידו לי,
אחרת אני לא אצליח,
אני לא אעשה,
תעזרו.
אל תקבעו לי,
אני לא ילדה קטנה,
אני לעצמי אחראית,
תעזבו.
תגנו עלי,
אני מפחדת כמו ילדה קטנה,
אני לא עצמאית,
תעזרו.
....................
11.4.99

זה
הולך
ומתפשט עוד ועוד
הולך
וכובש כל חלקה שהיתה טובה
מרעיל, שחור זדוני
ומגחך גיחוך של אבדון, של רוע של חוסר אונים של איזה
כוח שחור
שולח זרועות גרומות וארוכות ונוראות והרסניות
שצומחות
כמו באיזה סיוט נורא שלא התעוררנו ממנו ולא נתעורר
לעולם
מתפתלות ומפת –
לות
ומעקמות
ומעותות
ותופסות
תופסות בצפרנים תופסות ולא מרפות תופסות
ופוצעות
ואם זה לא ייקח למוות זה ייקח לאבדון מסוג אחר
כי לא חסרים סוגים (כל אחד והאבדון שלו) הנה זה
לוקח ל

....................

20.4.99

ענן שחור של ציפרניים חדות.
הן שורטות בבשר עמוק
אם אשאל מי שלחן, ומדוע אלי,
הן יוסיפו לנעוץ ולשתוק.
ענן שחור של ציפרניים פוצעות.
משכוני אל תהום של כאב
לא אוכל אף לזעוק כמה הן רעות –
האם לציפורן יש לב?!
ענן שחור של ציפרניים קורעות.
הגיעה ציפורן עד נפש
ושם היא קורעת נתחי נשמה,
משליכה בגיחוך אל הרפש.
ענן שחור של ציפרניים רוצחות.
משכוני אל בור של ממש.
אך עמדתי איתן ואוסיף לעמוד
ועוד לא אמרתי נואש.

................
23.5.99
כל הלילה שכבתי והתפללתי אל האלוהים.
ניסיתי לאסוף את עצמי מידיו פירור אחר פיסה
ושוב ושוב התפזרתי חזרה אל החידלון.
שאלתי מדוע,
ביקשתי די.
יצור קטן כל כך
מה אכפת לך
שאהיה
שאהיה כאדם.
....................
25.5.99
ושוב בא הגל לו ציפיתי מכבר
לו זעקתי, נאקתי, נשכתי בכר
הרימני גבוה, כמעט אל השאר
בשבריר השניה שלפני המאוחר
מן השאול, מן הסבל, הפחד הקר
ולבי לפניו התעלף, מאושר.
אך אינני יודעת.
האם הוא נשאר ?
קיר חסום ואפל לפני המחר.
....................
5.11.99
כלאת אותי בחדר חשוך וקר
ואינני יכולה לעמוד גם לא לשבת,
והרביצה לא נוחה
קשה וחסרת מנוחה
ואני בוכה –
תן לי לצאת
או תן לי לקום,
או לפחות לנוח, או קח את הקור
ואם אי אפשר,
אנא,
פתח צוהר קטן
שאדע –
עוד יש בעולם מעט אור.
....................
12.11.99
ולמה.
למה לחיות.
לסבול.
להילחם, להיאבק.
למה למשוך ולמשוך כבהמה עלובה, אומללה –
לשם מה.
בבדידות, באפילה, בצינה.
כמה שאלתי וכמה אשאל
ואינני היחידה
לא רק כשהעצב מסמא עיניים כצעיף של דמעות.
אך בתוכי אני יודעת
ולפעמים, כלהבה
מאירה לי התשובה –
אהבה.